אשרינו שאנו חיים בדור של קיבוץ גלויות. בין השבים למולדת העתיקה גם משפחות שרק חלקים מתוכן הם יהודים. כך, כיום, חיים בישראל קרוב לחצי מיליון אזרחים, שהם עולים מכוח חוק השבות (וצאצאיהם שנולדו כאן), שלא נולדו לאם יהודייה, ולכן אינם מוכרים על ידי ההלכה ועל ידי החוק הישראלי כיהודים.
ממשלות ישראל לדורותיהם קבעו שגיורם של עולים אלו הוא יעד לאומי ראשון במעלה. ואולם, היעד לא הושג: רק כ–7% מתוכם התגיירו במהלך הדור האחרון.
לעובדות אלו משמעויות חמורות גם לפרט – הלא-יהודים אינם יכולים להינשא בישראל, וגם לכלל – מתפתחת תופעה של התבוללות ישראלית. הילדים שלנו פוגשים אלו את אלו – בצבא, באוניברסיטה, בכל מקום – מתאהבים, ומקימים משפחות שבהם אחד מבני הזוג איננו יהודי. על פי הערכות, כעשירית מהמשפחות המוקמות בישראל הן מעורבות.
זו התפתחות אסטרטגית מסוכנת לעתידנו: חלקים בציבור הולכים ומתרגלים לאפשרות של היות אדם יהודי, מצד לאומיותו, גם ללא גיור דתי, ובכך נזנחת מסורת ישראל מימי עזרא ונחמיה. חלקים אחרים בציבור, נאמנים למסורת, רואים בהתבוללות אסון ולכן יפנו לניהול מגילות יוחסין ובכך יחצו את העם. התוצאה היא בכייה לדורות. זהו איום אסטרטגי על חוסנה ועתידה של המדינה.
לפיכך, נדרש מאמץ לגייר כהלכה את העולים הלא-יהודים, ככל שהללו מעוניינים בכך בכנות. תנאי לכך הוא הסדרה חוקית של ההיבטים המרכזיים של הליכי הגיור בישראל. זוהי ההצעה שמונחת כיום על שולחנה של הכנסת.
החוק איננו עוסק בשום הבט הלכתי. ההלכה מסורה לרבנים בלבד ולא לכנסת. על מה, אם כן, הוויכוח? מדוע קמה צעקה, הפוכה לאמת, שהחוק עתיד לפגוע, כביכול, בזהותה היהודית של המדינה?
במצב הנוכחי, כל גיור בישראל צריך להיות מאושר, לצורך קבלת תעודת המרה, על ידי הרב הראשי לישראל. הסמכויות מרוכזות בידי אדם אחד שמכתיב את דעתו למערכת כולה. כשהרב הראשי נוקט במדיניות הלכתית מחמירה, שהיא רק אחת מהאפשרויות שמציעה לנו מסורת ההלכה, מצטמצמת היכולת לגייר את העולים בישראל. חשוב להבהיר: מסורת ההלכה מאפשרת ריבוי קולות הלכתיים. כל בית דין לגיור בתולדות ישראל קיבל את הכרעותיו בהתאם למדיניות ההלכתית המקובלת עליו, וכך צריך להיות גם היום.
ואולם, מאחר ולמעמדו של אדם כ"יהודי" יש משמעות חוקית בישראל (למשל, לצורך הגירה על פי חוק השבות), מוסכם כי אין לאפשר לכל רב לגייר כרצונו. האיזון הנכון הוא מעין זה המופיע בהצעת החוק: סמכות הגיור תופקד בידי רבנים אורתודוקסים שהוסמכו על ידי הרבנות הראשית לישראל לכהן כרבני ערים. בהיותם תלמידי חכמים יראי שמים, הם יימנעו מלגייר את מי שאיננו ראוי לכך בהתאם למקובל במסורת ההלכה, אך יפשטו יד תומכת – אוהבת גר – כלפי מי שמבקש להצטרף מחדש אל עמו, בכנות.
ההצעה איננה פוגעת ברבנות הראשית, אלא מאפשרת לה לתפקד כיאות, באמצעות בכירי בניה, שהוסמכו לתפקידם על ידה, מתוך ריבוי קולות הלכתיים, שכולם נאמנים ל"שולחן הערוך".
אשרינו שאנו חיים בדור של קיבוץ גלויות. בין השבים למולדת העתיקה גם משפחות שרק חלקים מתוכן הם יהודים. כך, כיום, חיים בישראל קרוב לחצי מיליון אזרחים, שהם עולים מכוח חוק השבות (וצאצאיהם שנולדו כאן), שלא נולדו לאם יהודייה, ולכן אינם מוכרים על ידי ההלכה ועל ידי החוק הישראלי כיהודים.
ממשלות ישראל לדורותיהם קבעו שגיורם של עולים אלו הוא יעד לאומי ראשון במעלה. ואולם, היעד לא הושג: רק כ–7% מתוכם התגיירו במהלך הדור האחרון.
לעובדות אלו משמעויות חמורות גם לפרט – הלא-יהודים אינם יכולים להינשא בישראל, וגם לכלל – מתפתחת תופעה של התבוללות ישראלית. הילדים שלנו פוגשים אלו את אלו – בצבא, באוניברסיטה, בכל מקום – מתאהבים, ומקימים משפחות שבהם אחד מבני הזוג איננו יהודי. על פי הערכות, כעשירית מהמשפחות המוקמות בישראל הן מעורבות.
זו התפתחות אסטרטגית מסוכנת לעתידנו: חלקים בציבור הולכים ומתרגלים לאפשרות של היות אדם יהודי, מצד לאומיותו, גם ללא גיור דתי, ובכך נזנחת מסורת ישראל מימי עזרא ונחמיה. חלקים אחרים בציבור, נאמנים למסורת, רואים בהתבוללות אסון ולכן יפנו לניהול מגילות יוחסין ובכך יחצו את העם. התוצאה היא בכייה לדורות. זהו איום אסטרטגי על חוסנה ועתידה של המדינה.
לפיכך, נדרש מאמץ לגייר כהלכה את העולים הלא-יהודים, ככל שהללו מעוניינים בכך בכנות. תנאי לכך הוא הסדרה חוקית של ההיבטים המרכזיים של הליכי הגיור בישראל. זוהי ההצעה שמונחת כיום על שולחנה של הכנסת.
החוק איננו עוסק בשום הבט הלכתי. ההלכה מסורה לרבנים בלבד ולא לכנסת. על מה, אם כן, הוויכוח? מדוע קמה צעקה, הפוכה לאמת, שהחוק עתיד לפגוע, כביכול, בזהותה היהודית של המדינה?
במצב הנוכחי, כל גיור בישראל צריך להיות מאושר, לצורך קבלת תעודת המרה, על ידי הרב הראשי לישראל. הסמכויות מרוכזות בידי אדם אחד שמכתיב את דעתו למערכת כולה. כשהרב הראשי נוקט במדיניות הלכתית מחמירה, שהיא רק אחת מהאפשרויות שמציעה לנו מסורת ההלכה, מצטמצמת היכולת לגייר את העולים בישראל. חשוב להבהיר: מסורת ההלכה מאפשרת ריבוי קולות הלכתיים. כל בית דין לגיור בתולדות ישראל קיבל את הכרעותיו בהתאם למדיניות ההלכתית המקובלת עליו, וכך צריך להיות גם היום.
ואולם, מאחר ולמעמדו של אדם כ"יהודי" יש משמעות חוקית בישראל (למשל, לצורך הגירה על פי חוק השבות), מוסכם כי אין לאפשר לכל רב לגייר כרצונו. האיזון הנכון הוא מעין זה המופיע בהצעת החוק: סמכות הגיור תופקד בידי רבנים אורתודוקסים שהוסמכו על ידי הרבנות הראשית לישראל לכהן כרבני ערים. בהיותם תלמידי חכמים יראי שמים, הם יימנעו מלגייר את מי שאיננו ראוי לכך בהתאם למקובל במסורת ההלכה, אך יפשטו יד תומכת – אוהבת גר – כלפי מי שמבקש להצטרף מחדש אל עמו, בכנות.
ההצעה איננה פוגעת ברבנות הראשית, אלא מאפשרת לה לתפקד כיאות, באמצעות בכירי בניה, שהוסמכו לתפקידם על ידה, מתוך ריבוי קולות הלכתיים, שכולם נאמנים ל"שולחן הערוך".
צילומים: משה פרידן, מארק ניימן, לע״מ, נריה דוד בינשטוק, אפרים רוזנפלד, מרכז הרב, מדיה עתניאל, ישיבת הר עציון, אלנתן גוטוירט, יח״צ.
